שלוש פיסות תוכן על דחיינות (ובונוס אחד)

אני? זו שתמיד אומרת לך לא להסתובב באינטרנט עם שיער רטוב ולבזבז זמן יקר? דווקא אני זאת ששולחת אותך עכשיו להסתובב ככה סתם באינטרנט?

אז כן, לפעמים יש באינטרנט הזה דברים שכדאי לקרוא ושהם השקעה לטווח רחוק, כמו מאמרים וסרטונים על דחיינות. מדהים.

כפי שכבר אמרתי בעבר (למה אני צריכה לחזור על הכל פעמיים?) וכמו ששני המאמרים למטה חוזרים ואומרים - דחיינות היא לא בעיה של ניהול זמן, היא בעיית ניהול לא נכון של רגשות. זה לא פגם באופי, זה לא נובע מעצלנות. יש כל מיני סיבות לדחיין דברים, יש משימות שמעוררות בנו רגשות שליליים כמו שעמום, רתיעה או חרדה. משימות אחרות עשויות לעורר בנו את השיפוטיות העצמית שלנו וחוסר ביטחון. ואז, כמו פעם כשגרנו בג'ונגל, אנחנו מזהים את הרגש השלילי כסכנה ופשוט נמנעים ממנה. כך מתחיל לו המעגל הדחייני. המחיר של ההמנעות מאותה משימה הוא שמתישהו צריך יהיה לעשות אותה והיא תצוץ שוב, והפעם, כמו כל דמות רעה שמכבדת את עצמה בסרט אקשן, היא חזקה יותר, עם עוד יותר רגשות שליליים המלווים אותה ואולי גם עם בגד גוף.

והיום אנחנו נלחם בנמרים והג'ירפות האלו בעזרת מידע, כי ככל שאנחנו חכמים יותר ככה המוח שלנו יכול פחות לבלבל אותנו.

כן, אני רואה את הכשל הלוגי.

נמשיך?

המאמר הראשון פורסם בניו יורק טיימס, לא פחות, וכתבה אותו שרלוט ליברמן שמסבירה בצורה נרחבת למדי מנין מגיעה הדחיינות וכמה שהיא לא טובה לבריאות שלך, ועל הדרך גם מציעה כמה דרכים להתמודדות עימה.

לפי ליברמן, דחיינות היא כשהמוח מתמודד בטווח הקצר "בהצלחה" עם מה שהוא מרגיש כאיום מיידי (בריחה לרשתות חברתיות ולסידורים לא חשובים), כשהמחיר שאנחנו משלמים על ה"הצלחה" הזו הוא ויתור על פעולה למען מטרות בטווח הארוך (סיום המצגת לעבודה, כתיבת עבודה ללימודים וכו').

מבחינת המוח הוא קיבל פרס בצורה של הקלה מיידית.

ומה יהיה אחר כך? זה הבעיה של המוח של אחר כך.

אז איך שוברים את מעגל הדחיינות וחוסר המוטיבציה אליבא דליברמן?

יש במאמר כל מיני רעיונות, למשל, לא עלינו, פרסים על סיום משימות (לא בבית ספרי!).

את הרעיונות האחרים שלה תוכלו לקרא בקישור.

במאמר השני מהניו יורק טיימס (אני מביאה לכאן רק את הטוב ביותר) מזכיר לנו אדם גראנט, הפסיכולוג הארגוני הגאון שעליו עוד אני אספר בהמשך, שגדולי הדחיינים הם בכלל סופרים. אפילו (במיוחד) כאלו שהם פופולריים להחריד וכולנו מקנאים בהם, סופרים מצליחים כמו דגלאס אדמס ומרגרט אטווד.

לשניהם היתה בעיה עם הרף הגבוה שהם הציבו לעצמם.

מסתבר שצריך לדעת איך להיות פרפקציוניסט - ותמיד עדיף להמנע מהנטייה הזו אם אפשר.

סטנדרטים גבוהים שמגיעים מאנשים אחרים זו דרך מצויינת לקפוא ולהתקע, תמיד עדיף שהציפיות הגבוהות יגיעו מאיתנו.

זה מה שעבד למרגרט אטווד.

שלוש שנים היא התקשתה להעלות על הנייר את "מעשה השפחה" (שמוכר היום כסדרה "סיפורה של שפחה"), עד שהחליטה להתעלם ממה שחשבה שהקוראים העתידיים יחשבו על הספר כתבה עבור עצמה בלבד.

דגלאס אדאמס, המחבר של ספרי "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" היה ידוע בחוסר היכולת שלו לעמוד בדדליינים. כשלא הצליח לכתוב את הספר הרביעי בסדרת המד"ב הקומית, העורך שלו שכר עבורם סוויטה במלון ופשוט התבונן בו כשהוא עובד. ותראו מה זה, בתוך כמה שבועות הייתה טיוטה ראשונה.

אולי אם במקום עורך היתה לדגלאס נודניקית מקצועית הוא לא היה מגיע קרוב כל כך לדדליין בלי לכתוב כלום.

כן, הבנתי, נמאס לך לקרוא, אז פיסת התוכן השלישית היא סרטון:

בסרטון טד הזה טים אורבן, הבלוגר הפופולרי, מדגים איך עובדת הדחיינות כתחרות בין שני יצורים על ההגה של המוח שלנו - המוח הרציונלי והקוף שרק מחפש את הסיפוק המיידי. ואנחנו יודעים איך זה נגמר כשאנחנו נותנים לקוף לנהוג, נכון?

הבחור הזה גם מגיע איכשהו למסקנה שאין אנשים שלא מדחיינים, אבל זה מן הסתם בגלל שהוא אף פעם לא פגש מקורצצים שאני מלווה אותם.

(מילה קטנה על טים אורבן - יש לו את הבלוג הכי משוגע ומעניין בעולם - אבל כל פוסט שם כאורך התנ"ך כולו. ממליצה להכנס אבל רק אם באמת אין שום דבר חשוב לעשות).

טוב, כבר השקענו בזה מלא זמן, בונוס קטן וחזרה לעבודה:

דחיינות, המחזמר! סרטון שמזכיר כמה יצירתיות שופעת ממך כשיש משהו אחר לעשות. לא ככה?