גדלתי במחלקה האונקולוגית בבילנסון.
לא להבהל, לא הייתי חולה, תודה על הדאגה. אמא שלי היתה אחות ראשית שם ופעם פעם פעם זה היה מקובל ורצוי להביא ילדים לעבודה. עולם הפוך שכזה.
וככה גדלתי לי במחלקה, כל האחיות והרופאים טיפלו בי, וגם החולים הסופניים. התיידדתי עם הרבה מהם, אנשים שעומדים למות, חברים טובים לחיים. בקריאה חוזרת, ייתכן שאני נשמעת צינית כאן, אבל לא- יש לחולים סופניים פרספקטיבה מאוד טובה על החיים ולמדתי מהם המון.
אחד החולים, אני לא זוכרת את שמו, השתחרר מהמחלקה והשאיר לי מתנה אצל אימי - ספר בשם "מומו", מאת מיכאל אנדה. מהר מאוד הספר הפך לאחד האהובים עלי וקראתי אותו מלא פעמים שהייתי קטנה. לא מזמן חזרתי אליו כדי וגיליתי שהיתה לו השפעה עצומה על מסע החיים שלי. מעניין אם לפייפר רוקוול תהיה השפעה דומה על אוליביה (ואלוהים ישמור את כולנו אם כן).
מי היא מומו? מומו היא ילדה שיש לה את כל הזמן שבעולם והיא מצילה את האנושות מהאנשים האפורים. האנשים האפורים, גנבי זמן מדופלמים, גונבים את הזמן של בני האדם.
הם נהיים עסוקים מדי, עשירים מדי וכל הזמן אין להם זמן. ולא רק שאין להם זמן כללי כזה- אין להם כבר זמן לבוא ולשחק עם מומו. (שיקום ההורה שלא מזדהה עם התרחיש הזה).
מומו נלחמת באנשים האפורים ומחזירה לבני האדם את פרחי הזמן הגנובים שלהם וכולם חוזרים להתבטל ולנוח איתה.
היית מצפה שהסיפור הזה יגרום לי להבין שצריך לקחת את החיים לאט ולהנות מכל רגע, נכון? ובכן, אני הצעירה הבנתי את הספר קצת אחרת. נהייתי אמפתית כלפי ההורים שלי על זה שלא היה להם זמן אלי (זה הרי לא הם, זה הגנבים) והבנתי שככה החיים, ריצה אחרי היעדים שלנו וכמו הארנב הלבן נמלמל לעצמנו תמיד שאנחנו מאחרים ואין לנו זמן.
שיהיה ברור, אני מאוווווווד מעריכה כל דקה ודקה בחיים שלי, ולכן אני נוטה שלא לבזבז הרבה מהן. זמן הוא דבר סובייקטיבי - שעה אחת יכולה להרגיש כמו שנה והיא יכולה להרגיש כמו שנייה - זה תלוי איך חווים אותה.
בקריאה חוזרת כמבוגרת הבנתי שהיו כמה דברים שהספר ניסה להסביר לי והפנמתי אותם בלי להבין אותם בכלל:
הקשבה אקטיבית
כשמומו נמצאת בסביבה אף פעם לא משעמם, היא יודעת להפוך את הזמן למהנה ומכל דבר להמציא משחק, והיא עושה את זה בעיקר על ידי הקשבה.
מתוך ההקשבה האקטיבית שלה מתגבשים המשחקים הנהדרים ביותר ואנשים מספרים לה את צרותיהם וגם פותרים אותן בעצמם.
אז למרות שהעבודה נעשתה ע"י אחרים - ההקשבה של מומו מקבלת את הקרדיט. אם מומו לא היתה מקשיבה כל העולם הדמיוני הזה לא היה מומצא והחברים לא היו פותרים את הריב בינהם. מזכיר לך עבודה של מישהי פה מבינינו?
צעד צעד
בפו, חבר של מומו שמייצג את האיטיות בחייה, מסביר שכשרואים רחוב ארוך וצריכים לנקות אותו אסור להסתכל על כולו בבת אחת. בפו מסביר למומו ולנו שלפעמים הולכים ברחוב והוא נראה כ"כ ארוך ולא מצליחים לראות את הסוף, כמה שלא רצים בו. מה שצריך לעשות זה להסתכל רק על הפסיעה הבאה, הנשימה הבאה - רק על הקרוב ביותר. ככה נהנים מהמלאכה ויודעים שעושים את העבודה כראוי. חייבים לחשוב כל פעם רק על הפסיעה הבאה.
זו אמת שלקחתי לעצמי לחיים - אני ממש משתדלת לתכנן כמה שפחות קדימה, להסתכל כל פעם רק על הצעד הבא.
יש אמרה של חכם סיני שאמר פעם: "כשיש לך מלא דברים לעשות ביחד- תעשה אותם לאט לאט ואחד אחד" - ההתפקסות על הצעד הבא מאפשרת לנו לעשות אותו כמו שצריך במקום לנסות לעשות את הכל ביחד ולא להצליח כלום.
ולכן לא תקבלו ממני שיטות לתכנון כל החמש שנים הקרובות - הן תמיד מתסכלות אותי נורא. תכנון למחר לעומת זאת- זה תמיד יהיה לי.
כמו שאמא שלי תמיד אומרת: זמן זה עניין של סדר עדיפויות
הסוכנים האפורים מסבירים לבני האדם איך לחסוך זמן - אם עובדים מהר יותר ויעיל יותר אז הזמן נחסך, נגיד במקום לשבת במרפסת ולחייך לעוברים ושבים עדיף להכניס עוד לקוח למספרה. ככה נחסך זמן, זמן שאותו האנשים האפורים בשמחה יחסכו להם בבנק הזמן כדי שכשהם יהיו זקנים הם יוכלו להשתמש בו (מזימה ערמומית, ברור שהם לא יחזירו להם אותו!).
מה שמעניין הוא שהאנשים האפורים רוצים רק את זמן הפנאי - הזמן עבודה הם לא מעוניינים בו, אותו בני האדם יכולים לקחת לעצמם, תודה.
אני חושבת שזו הסיבה שהיה לי תמיד חשוב לעבוד במשהו שאני אוהבת כי אם עבודה היא כל חיינו אז כדאי מאוד שהיא תהיה מהנה. ואוו הו כמה שאני אוהבת לקרצץ, כל בוקר אני מחכה לזה מחדש.
ולכן בניגוד לאנשים האפורים - לי חשוב שתתייעלו כדי שיהיו לכם יותר דקות של פנאי לעצמכם. זו הסיבה שאני מדגישה כל הזמן את ההתפקסות למקורצצים שלי, כדי שיגיע הרגע שאפשר לומר "סיימתי להיום" ולנוח, להיות עם האהובים שלנו ולהנות מהידיעה שסיימתי את מה שהייתי צריכה להיום.
מדהים אותי ההשפעה שיש לאומנות על חיינו גם בלי שנשים לב, לפעמים אנחנו צריכים שנים ארוכות (טוב, לא מדי, אני לא עד כדי כך זקנה) כדי להבין כמה יצירת אומנות השפיעה עלינו. למי שיש סבלנות ממליצה לקרוא את מומו באנגלית כי התרגום העברי החדש מעפן. ואם בכל זאת בעברית אז כדאי מאוד לחפש את הגרסה הישנה שמצולמת פה:
מאת [1], שימוש הוגן: עטיפת ספר, https://he.wikipedia.org/w/index.php?curid=1054990
Comentarios