אני כבר מזמן יודעת שדופאמין (והמרדף אחריו) הוא חלק בלתי נפרד מהדחיינות של מקורצציי.
גמילה מדופאמין צצה לה כטרנד חדש, וכקרציה אחראית ומסורה חשתי חובה מוסרית לבדוק הכצעקתה. בעיקר בשביל המקורצצים. באמת. בשבילי אני לא צריכה כלום.
פרולוג - מה הסיפור עם הדופאמין הזה ולמה צריך להגמל ממנו?
הטענה המרכזית לטובת גמילה מדופאמין היא שבגלל שאנחנו מכורים לדופאמין (החלק הזה במוח שמגיע מסיפוק מיידי, הוא גורם לנו להמשיך לראות עוד פרק ונטפליקס ועושה לנו נעים כשאנחנו מדחיינים ונהנים, רחמנא ליצלן), אנחנו לא מצליחים לעשות שום דבר יעיל בחיים שלא משחרר מספיק דופאמין. השיטה טוענת שמי שרוצה להיות יעיל יכול לעשות גמילה של יום מכל הדברים המהנים שמעלים לו את הדופאמין ואז הוא יגלה את כוח העל שלו לשבת ולהתרכז. נשמע כל כך פשוט שלא ברור איך לא עלו על זה קודם.
אז איך עושים את זה? טוב, כרגיל באינטרנט, יש הרבה דעות (אני מזכירה שרק הדעה שלי נחשבת. אבל יש הרבה דעות). החוקים לתהליך הגמילה משתנים בין מקורות שונים ונעים בין ויתור על מסכים וסמים אחרים (כמו דתיים בשבת), ויתור על מסכים ואינטראקציות חברתיות וקפה (כמו חופשה), ויתור על הכל ולשבת לבהות ולעשות מדיטציה כל היום (כמו ויפאסנה).
בכל החיפושים שלי באינטרנט ובספרות, אגב, לא מצאתי מחקר אחד שתומך בתיאוריה הזו. מסתבר שהגמילה הזו היא המצאה של איזה יוטובר ואף אחד שם בסיליקון ואלי לא טרח לחקור אותה בצורה מסודרת עדיין. מצד שני על ההשפעות של ויפאסנה וחופשות היו המון מחקרים שאומרים שאם עושים אותן כמו שצריך הן מאוד משפרות את איכות החיים. בסופו של יום לא המציאו פה שום דבר חדש, אבל הטרנד סוחף את עולם הסיליקון ואלי ואני יצאתי לבדוק אותו בעצמי ולדווח.
אני מכירה את עצמי די טוב, ואין לי שום ספק שהפעולה שמזרימה הכי הרבה דופאמין למוח שלי היא לנדנד לאנשים, במיוחד שזה קורה בפלאפון. מכיוון שבשבתות אני לא עובדת ומנדנדת רק לבני ביתי, הבנתי שהכי נוח יהיה לעשות את הגמילה בשבת. בחרתי בורסיה של שבת נטולת מסכים בלבד.
אני לא יודעת אם ברור לכם כמה הויתור על מסכים הוא קריטי לי. אתם מכירים את כל הילדים שיושבים כל היום מול המסך? אז ככה אני. אני כל היום מול המחשב שלי ועם הפלאפון צמוד לכף ידי כאיבר נוסף מאיבריי. מקרצצת למלא אנשים, לומדת, כותבת לכם תכנים מעניינים לקרוא ומתכתבת ומפיקה את כל העולם. אז מעבר לזה שאני אצטרך לתכנן היטב שלא יזדקקו לי בזמן הגמילה, שבת הגמילה תהיה הפעם הראשונה שאני נדרשת לשעשע את עצמי ללא עזרה של דברים שזוהרים בחושך.
כשסיפרתי לילדים הם הזדעזעו והביטו בי במבט של גועל. הקטנה מחתה על זה שביקשתי לא להפעיל טלויזיה בסלון (יש לה אייפד ולפטופ משל עצמה, כן?). הגדול שאל מה אני אעשה כל היום? ובכן - שאלה מצויינת. וכשהם שאלו בדאגה "ומה אם תשתעממי???" ניסיתי להסביר להם ששעמום זה טוב והרעיונות הכי טובים באים כשמשתעממים אבל הם חזרו לאחד המסכים שלהם תוך כדי ולא הקשיבו לי.
פרק 1: יום שישי - ההכנות ליום הגמילה
יום שישי היה יום של הכנות לקראת הגמילה, ובו ניסיתי לחשוב ולתכנן מה חשוב לי לעשות לפני. הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאת התכנון השבועי (שאני עושה כל שבוע בשבת) כדאי שאני אעשה היום כי מחר לא אוכל. אחרי זה קצת דאגתי כי יש לי חברה בלונדון שיש לה יומולדת בדיוק בשבת ושלחתי לה מתנה שתגיע אליה מחר (איזה דברים מגניבים יש לשלוח בלונדון, זה לא להאמין), ואיך אני אוכל לענות להודעת התודה הנרגשת שלה ב"זה? זה כלום, שום דבר ממש" אם אני אהיה נטולת מסכים. כמו כן, חיפשתי לי מחברת יפה לכתוב בה לאורך היום, בחרתי לי ספר לקרוא, הדפסתי את המתכון לאוכל שרציתי להכין באותו יום, אבל רגע- איך אני אבשל בלי מוזיקה? נו שוין.
מאוד מתרגשת לגבי מחר, הלוואי ואחרי כן רמות הדופאמין שלי יהיו כל כך נמוכות שהחטא ועונשו ירגיש לי כמו בינג' של בנות גילמור.
פרק 2: שבת בבוקר יומן גמילה
9:00 - שבת בבוקר, יום יפה. קרציה מכינה לה המון קפה. רגע- מה עושים ביחד עם הקפה כשאין הודעות לבדוק? אבל מה אם מישהו חיפש אותי בפלאפון? אולי יש איזה תיוג מעניין בפייס? אני אומנם רגילה לשבת לבד בחושך אבל זה ממש לא פשוט כל ה-FOMO הזה. טוב, נגלה מחר איך העולם התמוטט בהעדרי.
אני יודעת! אני אנצל את הזמן וכבר אכין פאי רועים לילדים לצהריים (לא זורמים איתי כאן על רגל קרושה. מה לגבי שימור המסורת מה). אבל כולם עוד ישנים והמטבח מלוכלך. נו שוין, אז אני אחכה עם ארוחת הצהריים. אז מה לעשות מה לעשות מה לעשות מה לעשות מה לעשות. הממממ המטבח מלוכלך...
11:30 - גמרתי לסדר את כלללל הבית, כולל לנקות אבק מהויטרינה של הקריסטלים ולסדר את הצעצועים של הילדה לפי צבעים. בשביל יום שאמור להיות רגוע עשיתי כבר המון דברים. עוד מעט אשב לאכול בלי פלאפון או כלום. כמו איזו ווירדית. רק אני וצלחת האוכל.
מקווה ממש שזה יהיה שווה את זה ושיובטח לי ריכוז-על מחר.
15:20 - הזמן ממש טס! הכנתי אוכל, אני קוראת ספר, ניגנתי קצת, עשיתי עם אוליביה יצירה, צבעתי את השיער (יצא מוש!), אין רגע דל. מתי בכלל היה לי כ"כ הרבה זמן לבזבז מול המסך??
אני נזכרת באנשים שהכרתי בחיים אחרים, כשהיה מותר לי לסמס, תוהה אם מישהו חיפש אותי. אני חושבת על מחר בבוקר כשאני אפתח את הפלאפון ואראה את כל ההודעות שפספסתי. זה עושה לי תחושה לא טובה בבטן, של לחץ. מה פספסתי? זה הרבה? זה קצת? יש שם משהו חשוב? אבל באמת שחוץ מלדאוג אם משהו דחוף קרה שזה הרי הדיפולט של הקיום הפולני - אני לא מרגישה שאני מפספסת שום דבר חשוב. בכל זאת, שבת.
20:00 - מסתמן ששרדתי. אומנם חם לי אבל קראתי כמעט ספר שלם היום, הספקתי המון דברים, הייתי נחמדה יותר וכולם תקשרו איתי יותר. אז מה הייתי לוקחת איתי ליום יום מהניסיון הזה?
היום הזה מצא חן בעיני. נעים לי, ועדיין אני לא מרגישה שהמוח שלי נח ממש. יכול להיות שזה קשור לעובדה שיש פה אנשים מלבדי שמבקשים ממני דברים והייתי מאוד פעילה. האם ירדו לי רמות הסטרס? וואלה לא בטוח. אני מרגישה ששמתי אותו בהולד. שמחר בבוקר הכל יתפוצץ. וזה כמובן מוביל אותנו לפרודוקס הברור שבו מצד אחד אני מקווה שאני טועה ומצד שני זה הרי ידוע לכל שאני תמיד צודקת.
פרק 3: יום ראשון - היום שאחרי
קמתי בשעה 5 כדי לראות מה פספסתי בוואטס ובמייל לפני שמתחיל היום. חסכתי לי פגישת חירום שהיתה באיזה עניין שלא באמת היה חירום, חברים שרצו לבוא לאוליביה ולא עניתי להם, ביטולים להמשך השבוע, הודעות ממקורצצים, חברים… שבת די פעילה פספסתי, יחסית לעצמי. אני לא יודעת אם אני תמיד מתקשרת עם כ"כ הרבה אנשים ביום אחד או שזה היה מקרה קיצון.
המתנה ליומולדת ששלחתי לחברה שלי בלונדון לא הגיעה אליה. אוף. נו מה, אני הרי יודעת שאם אני רוצה שמשהו יעשה כמו שצריך עדיף שאני כבר אעשה אותו בעצמי. פעם הבאה אני אטוס ללונדון.
שאלתי את הילדים מה דעתם על היום שהיה בלי מסכים:
אוליביה: "היה לי כיף שהקשבת לי כל הזמן ולא קרצצת ולא היית בפלאפון".
יהודה: "היה נראה שאת ישנה יותר. לא ממש שמתי לב להבדל חוץ מזה".
אכן, עדויות מרגשות.
פרולוג - אחרית דבר:
בימים שאחרי הגמילה הייתי מחוברת למסך בצורה הרבה יותר אינטנסיבית כדי להשלים את כל מה שהיה לי אסור ביום של הגמילה. בולמוס מסכים. אני חושבת שגמילות נקודתיות הן דבר לא יעיל, עבורי לפחות. זה היה ניסוי נחמד ונהניתי במהלך היום הזה אבל המטרה המוצהרת של שקט ופוקוס בימים שאחרי לא הושגה. לעצירה הזו לא הייתה השפעה ארוכת טווח, כמו שלוקחים חופשה ואז שחוזרים אומרים שצריך חופשה מהחופשה. אין גמילה מדופאמין, זה לא סיגריה. זה יותר כמו דיאטה - צריך כל הזמן לדאוג להשתיק את ההתראות והעולם שסביבנו כשרוצים להתרכז. וכל מי שטוען שיש קיצור דרך בעניין הזה - טועה ומטעה.
אני מאמינה שמי שמעוניין לשחק עם הדופאמין במוחו יוטב לו שידאג לכך שהיום יום שלו מעלה את הדופאמין - להתעסק בדברים שאוהבים ושחשובים לנו תמיד יהיה יותר מעניין ונעים עבורנו.
אבל עם כל הכבוד לתוצאות הצפויות התוצאה הכי חמורה ולא צפויה מהניסוי הזה הוא שעכשיו כל פעם שאני לא מתייחסת לאוליביה כראוי לפי אמות המידה שלה היא מקפיצה לי את "היה הכי כיף כשלא היית במסכים" ועושה לי נקיפות מצפון. אז אם אתם מחליטים לשחזר את הניסוי שלי אני ממליצה בחום לא לגלות למשפחה שזה מה שאתם עושים כי אז הציפיות שלהם מתשומת הלב שלך עולות גבוה לשמיים ואין לך יותר שום שקט מהם.
Comments